פסק-דין בתיק עת"מ 29893-11-11

עותרת 2 (ש. חנוך ובניו אחזקות חקלאות בנין ופיתוח בע"מ), נוסדה על ידי מר חנוך שרעבי ז"ל בשנת 1993, אשר התגורר ביישוב בדולח שבגוש קטיף. עיקר עיסוקה היה בתחום קבלנות הבנייה, וכתוצר לוואי עסקה גם בביצוע עבודות אלומיניום ועבודות נוספות המשיקות לתחומי ענף קבלנות הבנין. מר שרעבי ז"ל נפטר בשנת 2002, בהיותו כבן 52 שנים. בניו, שניר וגיל, המשיכו בפעילות החברה אולם, על פי הנטען בעתירה, התקשו בכך, בשל חוסר ניסיונם. לאחר שנועצו באנשי מקצוע החליטו השניים לשנות את מתכונתו המשפטית של העסק. לפיכך, ייסד שניר בשנת 2003 את עותרת 1 (שניר הדרום בע"מ). הוסכם בין הבנים, כי עותרת 1 תעסוק בכל עבודות הבנייה והאלומיניום על ידי אותם עובדים, כפי שהיה בימיו של אביהם המנוח, ואילו פעילותה של עותרת 2 תיעצר לתקופה מסוימת, עד שתתקבל החלטה לגבי עתידה. כעבור 8 חודשים חזרו עובדי ענף האלומיניום לעותרת 2, והחברה התמקצעה בעבודות אלה. במקביל המשיכה עותרת 1 בעבודות בניין.

עם פינוי גוש קטיף, הגישו העותרות בקשות לוועדת הזכאות, לפיצויים המגיעים להן לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן: החוק). הוועדה דחתה את הבקשות. בכל הנוגע לעותרת 1 החליטה ועדת הזכאות, כי לא ניתן לקבוע, על יסוד החומר שהוצג בפניה, שעיקר פעילותה הייתה בשטח המפונה, כנדרש בהוראת סעיף 62 לחוק. הוועדה ציינה, כי לבד מהצהרה שניתנה במסגרת בקשת הפיצוי, לא הוצג על ידי העותרת כל מסמך לתמיכה בטענה לפיה לקוחותיה היו אנשי גוש קטיף, וכי על אף בקשה מפורשת לא ניתן על ידה מידע בדבר תחום הפעילות העיקרי שלה, לקוחותיה העיקריים, המיקום הגיאוגרפי של השיווק וההפצה של המוצרים וכו'. כך גם החליטה ועדת הזכאות, כי מאחר שלמרות דרישתה לא הומצאה לה ראיה כי ביום הקובע היה שניר שרעבי בעל המניות היחיד בעותרת, הרי שאין היא יכולה לקבוע מי היה בעל העסק ביום הקובע, ומשכך אין היא יכולה לקבוע כי הוא ישראלי, כמתחייב מן החוק.  בנוסף, על פי דרישות החוק היה על העותרת להוכיח כי הייתה לה זכות במקרקעין בשטח מפונה, ששימש לצרכי העסק. מאחר שהעותרת טענה כי היא פעלה מבית המגורים ששימש את בני משפחת שרעבי בישוב בדולח, התבקשה להמציא תצהיר מגב' שרעבי, שהיא בעלת מירב הזכויות בנחלה, כי אכן נתנה לבנה הרשאה לשימוש בנחלה לצרכי העסק. אלא שגם תצהיר כזה לא הוגש, ובהעדר ראיות מספיקות הגיעה ועדת הזכאות למסקנה כי לא הייתה לעותרת "זכות במקרקעין" בשטח מפונה ששימש לצרכי העסק. בהחלטה הנוגעת לעותרת 2 עסקה ועדת הזכאות בשאלה האם נכון יהיה לראות בעותרות גם יחד כעסק אחד. מסקנתה הייתה כי אין לקבל את טענת העותרות בעניין זה. המסקנה מבוססת על כך שאין המדובר בבעלות זהה בשתי העותרות, שפעילות שני העסקים שונה, שנכסי עותרת 2 והתחייבויותיה לא הועברו לעותרת 1, ועל כך שלא הוצגה כל ראיה לתמיכה בטענה לפיה עובדי עותרת 2 עברו לעבוד בעותרת 1. אשר לזכאותה של עותרת 2, הרי שבדומה לעותרת 1 קובעת הוועדה כי לא הוצגו בפניה מסמכים אשר יהיה בהם לתמוך בטענה כי עיקר פעילותה הייתה בשטח המפונה, כי לא הוצגה ראיה לכך שהייתה לה זכות במקרקעין בשטח מפונה ששימש לצרכי העסק, וכי על יסוד הראיות שהוצגו לא ניתן היה לקבוע את זהות בעלי העסק, וממילא לא ניתן היה לקבוע את עובדת היותו ישראלי. עוד נקבע ביחס לעותרת 2, כי על פי המסמכים שהוצגו בפניה, במשך תשעה מתוך שנים עשר החודשים שקדמו ליום הקובע לא הועסקו עובדים בעסק, ומכאן מסקנה כי הייתה "עסק שאינו פעיל ביום הקובע", הזכאי לפיצויים מכוח סעיף 67 לחוק, היינו, פיצויים עבור ההוצאות שהוציא לשם רכישת קרקע או מבנה ששימש אותו. מאחר שהעותרת לא הוציאה הוצאות כאלה, לא הוכרה זכאותה לפיצויים על פי סעיף 67 כאמור. 

לנוכח קביעותיה של ועדת הזכאות, פנו העותרות, בשנת 2008, לוועדה המיוחדת על פי החוק (להלן: המשיבה). עותרת 1 טענה כי עיקר פעילותה הייתה בשטח המפונה, בניגוד לקביעת ועדת הזכאות. עותרת 2 טענה כי ועדת הזכאות החליטה כאשר החליטה, עוד בטרם התקבלו כל המסמכים אשר העותרת נדרשה להמציא לה. העותרות צרפו לפניותיהן מסמכים שונים.

בעקבות פניות אלה, פנתה מנהלת תנופה ליו"ר ועדת הזכאות, ובקשה כי המסמכים שצרפו העותרות לפניותיהן ייבחנו על ידי הוועדה. יו"ר ועדת הזכאות בחן את המסמכים האמורים ביחד עם רואה החשבון מטעם המנהלת, ושניהם הגיעו למסקנה כי אין באמור בהם כדי לשנות מהחלטות ועדת הזכאות.

המשיבה נדרשה, אפוא, ליתן החלטה בבקשות שהופנו אליה. ההחלטה ניתנה בשנת 2011. דעת רוב חברי המשיבה הייתה, כי אין המדובר בבקשות לתשלום מיוחד, אלא בערעור על ההחלטות שניתנו על ידי ועדת הזכאות. הסמכות לדון בערעורים כאלה נתונה בידי בית המשפט ולא בידיה. לפיכך נדחו הבקשות. דעת המיעוט הייתה, כי אין המדובר בערעור. בעל דעת המיעוט סבור, כי בעוד ששיקולי ועדת הזכאות מודרכים בחוק בלבד, על המשיבה לשקול שיקולי צדק, ולדעתו ענייניהן של העותרות אינם בגדר "שחור ולבן". המדובר בעסקים שהתמשכו על פני חלקי תקופות, כאשר בראשית עבדו הבנים עם אביהם בעותרת 1 והיו בעלי מניות בה. לאחר מות אביהם, המשיכו הבנים בהפעלת החברה אולם לא הצליחו בכך, ונאלצו להיפרד. הבן האחד הקים חברה חדשה והמשיך בחלק מפעילות החברה הקודמת. משכך, יש לראות בפעילויות אלה פעילויות מתמשכות ומצטברות. יתרה מזאת, בפני המשיבה הוצגו מסמכים המאמתים המשך פעילות, כולל העסקת עובדים ודיווח למע"מ בעותרת 1, ופעילות זו נמשכה עד ליום הפינוי. לפיכך סבר הוא כי יש לאשר תשלום מיוחד חלף פיצוי פיננסי, על פעילות בשתי העותרות גם יחד, בשל פעילות נמשכת ומצטברת.

העותרות טוענות כי החלטת המשיבה (שניתנה, כאמור, בדעת רוב), אינה סבירה, שכן היא מתעלמת מן הנסיבות הטרגיות שהביאו לפיצול העסק לשני ראשים. עוד היה על המשיבה להביא בחשבון כי לו היה מר שרעבי ז"ל בחיים ביום הקובע, הרי שאין עוררין כי היה זכאי לקבל פיצוי עבור עסקו. כך גם התעלמה המשיבה מכך, שחרף העובדה שאין התאמה מוחלטת בין שיעור אחזקת המניות של בני משפחת המנוח בכל אחת ואחת מיחידי העותרות, הרי שאין כל מחלוקת כי כל בעלי המניות הם ילדיו של המנוח. ועוד, לטענת העותרות התעלמה המשיבה מכך שהסיבה לעובדה שבמהלך שנת 2003 העסק לא היה פעיל במשך למעלה מחצי שנה, נעוצה במותו של מייסד עותרת 2, מר שרעבי ז"ל. כך גם התעלמה המשיבה מכך שעותרת 2 החלה לפעול עוד בשנת 1993, כאחת עשרה שנים לפני היום הקובע, ופעלה כחברה מאוחדת במשך כעשר שנים עד לשנת 2003.

המשיבה סבורה, כי טענותיהן של העותרות נושאות אופי של ערעור על קביעותיה העובדתיות של ועדת הזכאות, ומשכך דין העתירה להידחות. הטענה כי יש לראות בעסקיהן כעסק אחד היא טענה עובדתית, שנדונה והוכרעה על ידי ועדת הזכאות, ועל החלטה זו לא ערערו העותרות במועד. זאת ועוד, העותרות הגישו, במסגרת פנייתן למשיבה, תצהירים חדשים וראיות חדשות, שלא הוצגו בפני ועדת הזכאות, על אף שניתנו להן מספר הזדמנויות לעשות כן. רק בעתירה נטען, לראשונה, כי קיימות נסיבות מיוחדות, היינו פטירתו של אב המשפחה בדמי ימיו. לטענת המשיבה, כאשר מדובר בחברה בעלת אישיות משפטית נפרדת, ספק עם העברת השליטה בחברה או שינוי מבני בה תוכל להיחשב לנסיבות מיוחדות המצדיקות תשלום מיוחד לפנים משורת הדין. שנית, לפטירתו של אבי המשפחה בשנת 2002 אין קשר סיבתי לתכנית ההתנתקות. התשלום המיוחד נקבע בקשר עם תכנית ההתנתקות, למי שאין מתקיים בו תנאי מתנאי הזכאות לפיצויים על פי החוק. בענייננו, שינוי המבנה של העסק ופיצולו לשני עסקים נפרדים לא נבע מתכנית ההתנתקות, אלא מטעמים אחרים, הכרוכים באופן בו ראו בניו של המנוח את אופן ניהול החברה בעתיד. פיצול העסק, כך טוענת המשיבה, לא שינה את מצבן של העותרות לרעה בקשר עם תכנית ההתנתקות. בנוסף, העותרות לא הראו כי הגדרת "עסק בשטח המפונה" והגדרת "עסק שהיה פעיל ביום הקובע" (סעיף 62 לחוק), מתקיימות בכל אחד משני העסקים בנפרד, ומשכך, ממילא לא הורם נטל ההוכחה כי המדובר בעסק בשטח המפונה שהיה פעיל ביום הקובע, וזכאי על כן לפיצוי. המסקנה, לטענת המשיבה, כי אין מדובר במצב בו בשל נסיבות מיוחדות אין מתקיים תנאי מתנאי הזכאות, אלא במצב בו לא הוכחו כלל תנאי הזכאות, ללא כל קשר לנסיבות מיוחדות.

דין העתירה להידחות. עיון בנימוקים שהוצגו בפני המשיבה מלמד, כי למעשה השיגו העותרות בפניה על קביעותיה העובדתיות של ועדת הזכאות. אלא שהמשיבה אינה יושבת כערכאת ערעור על קביעות אלה. אם סברו העותרות כי נפלה שגגה בהחלטותיה של ועדת הזכאות, עמדה להן זכותן, בשעתו, לערער עליהן בפני בית משפט השלום בירושלים. משלא עשו כן, השלימו עם הקביעות העובדתיות, ואלה אינן יכולות עוד להוות נושא לדיון. בפני המשיבה לא נטענו טיעונים כלשהם המפנים לנסיבות מיוחדות, אשר בשל התקיימן לא היו העותרות זכאיות לפיצויים על פי החוק. טענות כאלה נטענו לראשונה בפנינו, בניגוד למושכלות יסוד. די בכל אלה כדי לדחות את העתירה. למעלה מן הצורך נעיר, כי עובדת מותו המצער של אביהם של בעלי המניות בעותרות אינה מקימה טעם מיוחד לפיצוי. אכן, לו זכה מר שרעבי המנוח לאריכות חיים, והיה ממשיך להפעיל את עסקו, ניתן להניח שאם היה מבסס את הנדרש לפי סעיף 62 לחוק (מה שהעותרות לא הצליחו לעשות), היה זוכה לפיצויים. אלא שעסקו של מר שרעבי חדל למעשה מלהתקיים בשנת 2002 או בראשית 2003, ופיצול עסקו לשני עסקים נפרדים (ככל שעותרת 2 התקיימה כעסק פעיל ביום הקובע - עובדה המוטלת בספק), אינו נובע מתכנית ההתנתקות ומיישומה. עמדת דעת המיעוט במשיבה, ולפיה יש לראות בפעילותן של העותרות כפעילות נמשכת ומצטברת, אינה עולה בקנה אחד עם העובדות שהוצגו (ובמקרה דנן עובדות חיוניות לא הוצגו), בפני ועדת הזכאות.

העתירה נדחית, אפוא. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  כ"ג שבט תשע"ב, 16 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: